יומן סיני, חלק ח'

אני כותבת לאור הנר.

כשישבתי מול הטלויזיה פתאום כבה האור. על העיר נופלת חשכה כבדה. שני רגעים עוברים וצופר מתחיל לפעול. צופר שנשמע כמו משטרה. אני נאלמת על מקומי, משותקת, לא יכולה לזוז. מפחדת לזוז אולי המשטרה תראה. אחרי התרגלות למצב החדש אני נגשת למרפסת ורוצה לראות איך נראית "בגדד" בלי אור. היא נראית רע. אנשים סוגרים חנויות. מתהלכים באי שקט ברחוב. המכוניות מתלבטות ברמזור. הצופר נשמע עכשיו כמו מערכת אזעקה שהופעלה בטעות בחנות רחוקה. אבל איפה האור לעזעזל? קצת מפחיד. לא ממש. אפילו רדיו אי אפשר לשמוע.

נזכרת בהרצאה היום בבוקר.

נכנס איש מבוגר כבן שמונים. אנחנו, המאבחנות החכמות, יושבות בחצי גורן. יש לו ארשת נכבדה, הוא מעורר כבוד. הפיות נסתמים, הראשים מופנים אליו. הוא אומר: "אל תדאגו, אני מביט בשעון, לא אגזול שנייה מיותרת, ומחייך. פיו ריק כמעט משיניים. הוא בא לדבר על חלומות. הוא אומר שהחלום הוא מחשבות בתמונות. נסיון לפתור בעיה יומיומית על ידי העלאת זכרונות, שאיפות, צרכים. הוא מספר על חלום של אשה, חלום בעל השלכות על חייה המיניים. הוא משתמש במילים כמו מין אוראלי, תחושות בדגדגן, קליטוריס חסר עצבים, ואני מדמיינת אותו, ערום. עם עורו הורדרד ושיערותיו הלבנות, גוהר על בחורה צעירה. פניו מאדימות במאמץ, כמו שהוא מאדים עכשיו בנסיון לנגח תאוריה זו או אחרת. פתאום מתבהר לי חלק מפירוש חלום המלפפון. איש חכם.

אני מספרת לחבצי את החלום על הלהקה שלא הצלחתי לראיין. על כל השאלות שהתערבבו לי בראש. היא אמרה רק "כמו שהיה קורה לך בקורס, לא?" ופתאום גם זה הפך מוחשי, כשהדס זימנה אותי לשיחה, יום לפני ההסמכה, ובקול מתקתק אמרה: "החלטנו לא להסמיך אותך לראיין. יש לך בעיות ריכוז. עדיף לך להיות מאבחנת, כזו שאין לה דאגות מיותרות. היא לא צריכה להשאר מרוכזת ראיון שלם. היא לא צריכה לחשוב בכלל…" . בחלום, הייתי צריכה לראיין להקה מפורסמת. אין שום הבדל, גם בחלום זה קרה לי. הבלקאאוט הזה, הבילבול בתוך המוח שבו מופיעות שאלות מעורבבות בתוך עצמן. המחסום שלא נותן לפלוט את השאלה הנכונה. ומכל התסבוכת, כשנפלטת בסוף שאלה, הבלבול מונע לקלוט את התשובה. ככה אמרו לי, זה הכשלון שלי. למרות שיש יסוד סביר להניח שזה לא רק זה. סיבה נוספת, שביקשה שלא יאמרו אותה לי היא כנראה המרדנות וגם החוצפנות. אני זוכרת את הראיון עם בחור בשם אורי. או דני. או צחי. במועדון של פלוגה א' בבסיס שיריון נידח. מסביבי כשמונה מראיינות לעתיד ומדריכה. אורי נכנס ומתיישב בהתלהבות מולי. הוא יושב בישיבה מזרחית. אני מנערת את הנעליים מעל רגלי ועוברת לתנוחה דומה. והוא, בתנועת ראי טבעית של נעליו מעל רגליו ומעיף אותן לפינת החדר. הוא מחייך. אני שואלת אותו מה הוא אוהב לעשות בשעות הפנאי. הוא מספר בשמחה שהוא וחברים אוהבים ללכת לחוף ניצנים ולעשות היאבקות בוץ בבריכות. כולם צוחקים. אני מתגלגלת מצחוק. מנסה לשאול שאלה ולא מצליחה להתאפק. אני שואלת אותו מה עוד והוא מספר שעבד כ"נער שליח" בבית חולים. אני שואלת איך היה שם והוא מתאר בהתלהבות איך היה מעביר מבחנות של בדיקות איידס ממחלקה למחלקה. הוא אומר שהכי אהב להביא זקנים לחדר הניתוח. מדייק בפרטים הקטנים כשמתאר איך הוריד אותם במדרגות עם כיסא הגלגלים. הוא מדגים איך הזקן היה מקפצץ ומתנדנד. כולם נשכבים מצחוק.
ככה מתמשך לו הראיון. אני מחזיקה את הבטן בידיים והוא קורן מאושר. אני מרגישה גלי זעם משודרים מהמדריכה שלי ומסיימת את הראיון. היא אומרת רק דבר אחד: " עכשיו ראיתם כולכם, דוגמא מצויינת, לאיך לא עושים ראיון". אחר כך, בשיחה אישית, היא אומרת לי שזה היה בושה וחרפה, שאני אמורה לראיין בשביל הצבא ולא לעשות פיקניק.

יום אחד אני נרדמת בראיון. ראיון מעורר פיהוק של עמיתה למקצוע. כשאני מתעוררת מתברר לי שהמדריכה עמדה להעיר אותי אבל המראויין הרחמן ביקש ממנה לא לעשות זאת. הוא מוסיף גם שאני צודקת בקשר אליו. הוא באמת שעמם עד מוות. המדריכה מעירה אותי בסוף הראיון ושואלת: " למה נרדמת?" אני, מנומנמת, עונה לה שסתם. היא שואלת אם זה משיעמום ואני, מתלהבת מהתיאור המדוייק, עונה שכן. ככה סללתי לי את הדרך לנפילה הגדולה.

פורסם בקטגוריה בלוגרול, כללי | תגובה אחת

יומן סיני 1990, חלק ז'

יום שישי בערב, מלחמת המפרץ.

תמי טוביה ואני הולכים לטייל במשק ילדים בלילה. מרגו וטזי נשרכות אחרינו. אנחנו כמעט נכנסים ותמי נזכרת שלא בריא להכנס עם הכלבות. תהיה שם מהומה עם כל החיות ויהיה רעש אדיר שעלול להבהיל אותנו. חושך מסביב. אנחנו מחליטים להכניס רק את מרגו. טזי מצליחה להשתחל דרך הגדר. אנחנו נבהלים מעצם המחשבה ומחליטים לצאת. חושבים על פתרון של הטעייה כדי שלא ייכנסו. בסוף החלטנו לוותר. אנחנו פונים לכוון המגרש. טוביה נעמד פתאום ומשתתק. תמי ואני מופתעות וטוביה שהלך לפנינו נשאר עומד מאחור ואומר: "אני חולה ירח". אנחנו מתקדמות לכיוון המגרש וטוביה מתנהל מאחורינו. באמצע המגרש עומד כיסא בודד. אנחנו מתקרבות אליו ותמי מתיישבת. אני מרגישה שזה קצת אגוצנטרי מצידה כיון שלנו לא יהיה איפה לשבת. הדשא רטוב. כשטוביה מגיע, תמי אומרת שהיא סוציאליסטית. היא החליטה שכל אחד יישב קצת בתורו. והיא הראשונה בתור. ואני מוסיפה: "תרגיש עם קצות האצבעות מעבר לסנדל איך הדשא רטוב". טוביה אומר: " אני מרגיש אותו דרך הנעליים, כשאני חושב על זה". ואני פתאום חושבת על זה ובאמת מרגישה. תמי פתאום אומרת: "אני רוצה לשתף אתכם בחויה שעברתי הרגע. ככה כמו שאני יושבת על הכסא הזה, במקום הזה, אני רואה את עצמי לפני הרבה שנים, בחזרה לילדות שלי. בגיל 14, כשגרתי שם בחדר הזה (מצביעה לכיוון) הייתי מבלה הרבה לילות במגרש הזה". תמי עוברת לדשא, כי אני מכריזה בקול שלא מתאים לי לעמוד. טוביה מבקש ממנה שתשמור לו על הסנדלים כשהוא הולך יחף. היא צוחקת "מה אתה מפחד שיגנבו לך אותם ?" היא זורקת את הכפכף ואומרת למרגו "תביאי לי אותו". מרגו עומדת ומסתכלת עליה, לא מנידה עפעף. טוביה מייד אומר לה: מישהו נתן לך רשות לזרוק את הכפכפים שלי?" תמי זורקת את הכפכף השני, בתקוה שאולי מרגו תקלוט את הרעיון, אבל לא.

אני בחדר כותבת, שניהם נכנסים אז אני עוזבת לרגע את סיפור המגרש. נעבור לחדר. טוביה שואל אם אני כותבת יומן, ואני אומרת "לא". הוא אומר "מה זה, ספר?" ואני עונה "זה ספר יומני". הוא שואל "זה ספר יומני או יומן ספרי?" ואני מתרגשת לשמוע את הדבר המדוייק. ההגדרה יומן ספרי נראית לי הנכונה ביותר. טוביה מראיין את מרגו ושואל אותה על המצב במפרץ. אומר שהיא מבינה הכל רק לא בא לה לענות. תמי אומרת שאסור לזלזל במי שמבין הכל רק לא רוצה להגיב. טוביה אומר שהוא מזלזל במי שלא מגיב ומייד אומר לה: "מרגו, אני מזלזל בך! אבל אל תעלבי, Nothing personal" . תמי מבקשת ממני להקריא קטע ממה שכתבתי. אני אומרת לטוביה שיראיין אותי, שיעשה ראיון לטלויזיה עם הסופרת הצעירה, כמו בטלויזיה הערבית בתוכנית "על הכוכבים". טוביה ממשיך לראיין את מרגו, ותמי אומרת שצריך לפטר את הקריין. היא מוסיפה שמרגו היא עוזרת עריכה. מרגו פתאום פורצת בדהרה החוצה, פותחת את הדלת ורצה בנביחות אמוק. אני מספרת שתמיד יש לה אימפולסים כאלה ואנחנו מתפלאים מהקטע הזה. תמי אומרת שגם העוזרת עריכה התפטרה. לבסוף מגיע תורי ואני מספרת להם על שיעורי חיבור, על ההצלחה שלי. סיפרתי על החיבור שכתבתי בבחינת מגן "מבט דרך מערכת העיכול של משפחת חסון". חיבור מזוית עינה של מלחיה, שחרדה חרדת קודש מפני הארוחה, המתגרגרת עליה לרעה. אח"כ אני מקריאה להם את הקטע על האוטובוס. המבט על הילדים הדתיים והילד המדען שלי. הם אומרים שאני בדרך הנכונה.

הם הלכו, ואני כותבת, חושבת אם זה גורלי, לכתוב כל דבר שטותי. נחזור למגרש.
תמי מרימה ידיים ורגליים, ואומרת שהיא מצאה את המצב המאוזן. טוביה טוען שהיא נראית יותר כמו עוף בגריל, או קרפדה. היא אומרת שצריך לפתוח את הרגליים, בשביל האיזון. טוביה אומר שזה יותר תירוץ בשביל לחזור לזמן שהיא היתה בת 14 והיתה בלילות במגרש. כשבאתי לחדר, היה לי דחף חזק לכתוב, גם רציתי מאד משהו מתוק. נזכרתי שיש לי אפרסקים במקרר. בהתלהבות פתחתי את דלת המקרר אבל השקית של האפרסקים היתה קשורה. היה קשה לפתוח אותה והתחלתי לרעוד מהלחץ לאכול ולכתוב. חיסלתי ארבעה אפרסקים ואני כותבת.
עכשיו כבר לא !

שבת

אני בדירה. מרגישה עייפות והולכת לישון. כשאני מעל הכיור, עם מברשת השיניים בפה והקצף מטפטף לתוכו, אני פתאום נזכרת בבעל הבית. לנגד עיני רוחי עולה פתאום תמונה. בוקר, אני כבר יצאתי לצבא ושותפי לדירה עדיין ישן. פתאום פורץ לדירה בעל הבית העיראקי שלי. הוא בא לגבות חשבון ישן. בסיורו המהיר והעצבני בדירה הוא נעמד לפתע. שמוליק התעורר. כשהוא מזהה שיש לו אורח הוא מציץ מפתח חדרו במבט המום. בעל הבית מסביר במהירות את סיבת בואו ושמוליק פוטר אותו בתירוץ שישלם מחר. בעל הבית עוזב במהירות מבלי לומר מילה נוספת. על בעל הבית הזה שמעתי הרבה סיפורים ועוד לא זכיתי לראות אותו פנים אל פנים. מספרים שהוא עיראקי זעפן ורודף בצע. כשהוא מציע הצעה עיסקית הוא מעמיד פני פוקר וישר יודעים שהוא ג'וקר. או שיש כאן תרמית או שפשוט הוא מתכנן לצאת מורווח. כאשר במפתיע הוא מקבל תשובה חיובית הוא נרעד ממקומו, מתחדד בדריכות אופיינית לבעלבתים וחוזר בו מייד מהצעתו. הוא לא מסוגל לקבל תשובה חיובית, ובמיוחד לא תשובה מהירה, בלי התלבטויות. משהו כאן מסריח, יש כאן סכנה לנפילה. נפילה שהוא לא יוכל להרשות לעצמו מפאת כבודו העיראקי והפרנואידי. אני מחכה שייגמרו החדשות כדי שאוכל לאתר את גלי צהל. הפרסומת על הפיקנטי גילתה לי לפתע שאני ברשת גימל. המילה פיקנטי הפריעה לי בראש.

סופרת, ספרות ומבקרי ספרות

חשבתי מה יקרה אם אני אמות פתאום. נניח אדרס לאור יום ברחוב. תמי תבוא דומעת לדירה, ותחפש את היומן הספרי. אמרתי לה שאני מורישה לה אותו. היא יודעת שיש בו מילים שלא יאות לכל אוזן ובאה לסלק את הראיות. היא חושבת שיש בו קטעים מוצלחים במיוחד ומפרסמת אותם. וגם את השיר: "שד בתוך בקבוק". יש כתבה בעיתון ובתוספת קטעים שכתבתי מראיינים את המורה שלי לספרות. הוא מספר איך אהבתי ספרות אבל לפעמים הייתי תוקפנית כלפי הניתוחים, הרבה פעמים לא מקשיבה, בד"כ שותקת. ואני מצטערת שהוא לא יכול להזכר במה שהייתי רוצה שיזכור. הוא לא יכול להזכר כי לא אמרתי. לא אמרתי את מה שהיה צריך להאמר, ששקד ושאר המבקרים – מנתחים ספרותיים למיניהם הם בעצם סופרים מתוסכלים, חסרי כשרון. הם כמו מורה לפיסיקה, שלמד בפרך המון שנים. כשסיים את התואר לא הצליח ליישר אפילו חצי מולקולה ממה שלמד, ואפילו לא שמץ רעיון לכיוון חקירה חדש. אז הוא נאלץ לוותר על החלום ומצטרף למערכת החינוך, מעביר לשמיניסטים היגעים את התורות המפריקות שמבריקים מפורסמים טרחו ומצאו והוא לא יוכל לעולם. ככה הם גם מבקרי הספרות. אבל הם ממש מרגיזים. נכון שעצוב שאין להם את הכישרון או הרעיון, אבל זה חוסך מהם את החשיפה. איך הם יכולים להגיד אם טוב הדבר הוא אם לא. לקבוע מה הפירוש הנכון ולמה התכוון המשורר. זה הרס. אבל לא אמרתי לו את זה, כי הוא היה נעלב. אז שתקתי. וזה מה שהוא יגיד בכתבה. ששתקתי.

פורסם בקטגוריה בלוגרול, כללי | תגובה אחת

יומן סיני , 1989, חלק ו'

עתיד…עתיד…

אני מסבירה לליאת איך אני משלבת בין התראפיה בריקוד שאני רוצה ללמוד, ובין האנטרופולוגיה. ככה זה הולך: תרפיה בריקוד יהיה המקצוע. סיור במקומות נידחים יהיה חיפוש אחרי תראפיה בריקוד בתרבויות אחרות. ע"י שאיפה להבין אותם וללמוד אתם. להשתמש בהם ולהעביר אותם הלאה. תמורת כסף כמובן. כסף שיישמר לעוד לימוד – גרפולוגיה, פילוסופיה, אמנות, ביליארד וכו'.

נתתי למרגו עצם מזוייפת.

אני שמה אותה בחדר ומחכה לכימיה. אבל לא נוצר ניצוץ. מרגו מתעלמת מהמתנה כאילו היתה רהיט שלא נוגע לה. אני מנסה להראות לה את המשמעות של הדבר. אני מנסה אותו מולה, זורקת על הריצפה ואפילו שמה בפה להדגמה. אבל את מרגו זה לא מרשים במיוחד. היא מעדיפה לשחק עם היד שלי, כאילו היתה עצם משובחת. עכשיו מרגו כבר יותר מיודדת עם העצם, לא נלהבת יתר על המידה. מדי פעם מתקרבת, מלקקת קצת, ועוזבת אותה בודדה ועזובה. ליאת אומרת שמרגו יודעת שמנסים לעבוד עליה. היא יודעת שזה סתם פלסטיק דמוי עצם שאפילו בצורה הוא לא דומה. היא מבינה טוב מאד למה זה אמור לשמש. אבל מרגו רצינית. היא לא מתעסקת עם זיופים.

יש מליון סינים שחיים.
ואני מי אני מה אני
עם החיים שלי הפרטיים
עם השן שמתנדנדת לי
כבר ארבעה ימים
אני חושב על זה ואח"כ שוכח
ככה זה
בחיים.

אנחנו מדברים על אנשים שחושבים בקול רם.
בעיקר על אלה שמשתפים את כולם במחשבות הטכניות הקטנות. "אוי, אני צריכה ללכת לבנק", "שכחתי לקחת את הנעליים", ו "מה אני אקנה היום לאכול?" ליאת גילתה שהיא עושה את זה. בטיול דאגו האנשים להסב את תשומת ליבה למנהג הזוועתי. היא לא שמה לב שככה היא עושה. זה מפריע לה. אני מכירה בחורה שהיא אלופה במחשבה בקול רם. באליפות העולם בבלבול מוח למשקל נוצה, היתה לוקחת מקום ראשון, כשהיא משאירה את המתחרות האחרות הרחק מאחור. לכל התלבשות קטנה היא דואגת להציג את הבעיה מכל עבריה (למשל: עם איזה מכנסיים ללכת להופעה). ההיא מציגה את האפשרויות השונות ודואגת לפרט יתרונות וחסרונות. היא מציגה את הפתרונות שנראים לה ביותר. בסופו של דבר היא גם מחליטה בערך את הפתרון הסביר. ובסוף השיחה המרתקת, אני מוצאת את עצמי בשתיקה רועמת, שבסקירה מהירה לאחור אני רואה שברצף הזה, הצלחתי להשחיל רק כמה הברות כמו: אאה.., אולי, נכון, מילים שאין להן שום כוח או משקל, בויכוח הסוער בינה לבין עצמה.

יאיר רוצה אותי ואני אותו.
רגע רוצה אותו, אבל המחשבה שלי מספיק צלולה לראות שזה דבר רגעי.
שמחר בבוקר אני אקום והקסם ייעלם.
ויתרתי

פורסם בקטגוריה בלוגרול, כללי | תגובה אחת

יומן סיני, סוף 1989, חלק ה'

סוף יולי 1989

הקלות הבלתי נסבלת של הקיום

כיוונתי את השעון לשמונה וחצי אבל עכשיו השעה כבר עשר. נרדמתי. אני מרגישה שהגוף שלי בריא אחרי המתיחות בצהריים, אבל הראש שלי חולה, מת. אף אחד לא מתקשר אלי, כולם שכחו אותי. ודווקא חילקתי את הטלפון של הדירה החדשה. בבוקר אני משתגעת בצבא. חם לי שם ודביק לי במדים. איבדתי כל רגישות ויחס לבנות שבאות ללשכה. עכשיו הן נראות לי אויר, בעצם לא נראות לי בכלל. הן הופכות לשקופות. קרן, הקצינה המפוחדת, המתחנפת. זהבית, שאין לה שום רגש, מן בחורה שבתוכה פסל. היא הגישה תלונה נגד חייל טפשון שניסה לצחוק איתה. עכשיו הוא מרותק שבועיים ועומד לפני משפט רציני. היום, כשהיא חזרה מהעדות, היא אמרה לי בלחש: "עכשיו אני חושבת על זה שהחייל קצת מסכן, בעצם". אולי יש לה רגש קטן באיזו פינה בכל זאת. שני ונטע האגוצנטריות, ועלמה, עלמה הנהדרת. גם עכשיו, בערב, עצוב לי. לא מוצאת עניין. מסתכלת מהחלון ורואה איש מתגנב מאחורי שתי מכוניות. חושבת אולי משהו מעניין הולך לקרות כאן. נראה שהוא עוקב אחרי בן אדם אחר. מה הוא מחזיק ביד ? הבן אדם השני חוצה את הרחוב, מה הוא יעשה? העוקב ממשיך בצד שלו, פתאום הוא מבהיל קבוצת אנשים שמחכה לאוטובוס לירושלים. כנראה תיירים. אני מסתכלת היטב, הוא הביא להם משהו לאכול. סתאאאם .

אני צריכה מקום לשתוק בו

אני הולכת לתמי וטוביה, הדרך נחמדה, יש בה קצת עצים.
רק חבל שכל העצים מקושטים / מלוכלכים עם המודעות האלה. מה, חסר עיתון במדינה הזאת? הכל יש, ואפשר לפרסם בעיתון, הברברים. אני מגיעה וטוביה מאושר, שמח לקראתי, אני מרגישה את זה. אני מנשקת אותו, חזר רק אתמול מחו"ל. התגעגעתי אליו. עכשיו נראה כאילו הוא בכלל לא נסע. קבלתי חבילות טבק סימפסון לגילגול עצמי. אנחנו רואים את הסרט "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" בוידאו. תמי מתעייפת ונרדמת על הספה. טוביה ואני מרותקים. בסרט רואים אנשים יפים, מקומות שקטים ונקיים, ואני רוצה להיות שם. אני לא אמצא פה אהבה. ולא שקט. ילך לי שם. אני יודעת. אני צריכה להתכונן. ללמוד ביליארד, לחסוך כסף, אולי למצוא הזדמנות טובה לצאת מפה. בסרט רואים את קרנין הכלבה, ואני חושבת על מרגו. בא לי שתבוא לגור איתי בתל אביב. אבל מרגו היא כלבת טבע, היא תשתגע בבית עירוני. אולי אני אעשה נסיון כשהיא תגמור להניק את הגורות, שולה ומלי. אני חוזרת הביתה, טוביה מסיע אותי, אנחנו מדברים. אני שמחה שהוא פה. אני צריכה מקום לשתוק בו, כמו השחקנית בסרט. רק כשיש לה משהו להגיד, היא מוציאה הגה, בלחש היא אומרת את הדברים והם נשמעים הרבה יותר משמעותיים. אני רוצה לצבוע את השיער בשחור.

רמת גן. מחר שמירה

אני הולכת לעשות משהו מהפכני. להתחתן. להתחיל לחיות. להזרק חופשי. נראה כבר.
אני סתם מפנטזת.

חלום

אני מגיעה למסיבה בשטח פתוח. כל המשפחה שם, גם חברים והרבה חיילים. הרבה ירוק – זית. אני באה עליזה, אבל פתאום נעשית עצבנית. אף אחד לא יודע למה, גם אני לא. אני מתיישבת לאכול בשולחן ארוך. אני בפינה. פתאום יש לי סחרחורת, רואה שחור ומתעלפת. כשאני מתעוררת מזמינים רופא. לבוש אזרחי. הוא חושב קצת ואומר: " אני יודע מה חסר לך. משהו ארוך שאת רוצה ללטף (מדגים) ואז – לקחת לאכול!" אני בהלם. והוא רץ לאיזה ביתן. הוא חוזר בריצה ומציג לפני כולם את הפתרון – מלפפון!!!

יום שבת , חדר.

מצרפת קטע מיום שישי. קטע משותף לי וליניב. קטע שכולל ריקוד פראי לצלילי דוויד בואי, ומלחמה אכזרית בחגב ענקי בכלי נשק שקוראים לו מטאטא. והמצאת שפת ה-הה הה שמתאימה לאנשים כמו שחר, כששואלים אותם מה נשמע באמצע סיני בבריכה נידחת. יום שישי מוזר. יאיר בדכאון כבד. נעלם לכמה שעות. יניב מתוסכל עד עפר. אוירה נוראית באויר. גם אני מדוכדכת, מסתובבת בלי משמעות. יש אוירה רעה ואני חושבת שזה סימן לא טוב. שמשהו רע הולך לקרות. ואז, אני משתכרת קלות ומבינה שמה שימנע את הרע נמצא בי.

יום שבת

שוב קטע רע. זה חלק בי.
אני מוחקת את כל השמות… אף אחד לא יראה את היומן הזה, אלא אם אני מתה!
ואז, כשאני מתה, לא אכפת לי שידעו עלי הכל. אבל למה שאתם תסבלו. אתם ממשיכים לחיות, לא? תהיו עצובים כמה ימים, אולי תזילו דמעה. כשתראו את מרגו, תיזכרו. לפעמים. אבל ביום שישי לא תשכחו ללכת לאספקה, שיהיו בירות לערב. ולשאול, כדי לקחת כסף. כל החוקים ימשיכו לפעול לגביכם, אז למה להפיל את התיק הזה עליכם.

יום ראשון

אני בוחנת מישהי לבד. יש לה צמה חומה ארוכה, נמשים חמודים שמוסתרים ע"י משקפיים משכילות. היא עדינה וסבלנית. רואים שהיא לא מפה. שקיבלה תרבות של מקום אחר. מקום יפה, שקט, רגוע. הארץ שלנו מטרפת את האנשים. מעצבת להם אופי לחוץ ותוקפני!

יום שלישי

חלום

להקת U2 באה להתארח בקיבוץ. עלי מטילים תפקיד, לראיין את החבר'ה ולכתוב כתבה. כולם נלחצים, רוצים להתקרב, לגעת באבק כוכבים, ורק אני רגועה, אני יודעת שיגיע זמני להתקרב, כי הרי אני המראיינת. הם יושבים על הדשא במעגל, יחד איתם צעירים מהקיבוץ. הרגע הגורלי הגיע ואני צריכה לבוא לראיון. אני מגיעה בכניסה מרשימה, מתיישבת ליד הסולן. "לקרוא לך סיימון או מר לה בון?" (אמנם סיימון לה בון הוא לא הסולן של הלהקה הזו, התערבבו קצת היוצרות, אבל זה לא עקרוני לצורך העניין). האדון מביט עלי בעיני עגל, לא בדיוק מבין מה העניין. באמת לא מצחיק. ואז אני אמורה, לפי כל החוקים, להתחיל לירות שאלות. אבל הכל מתערבב לי בראש. לא הכנתי שאלות מראש ועכשיו הכל סלט אחד גדול. לא יוצאת לי מילה מהפה.

שבוע אחרי , יום חמישי

בקיבוץ עם יאיר. מדברים על רומו של עולם. רעיון של מוסיקה למערכת שמחוברת לכלום. ככה כל אדם יכול להזמין מה שבא לו, כל רגע, ולקבל שידור באיכות מעולה.

מצלמה

אני חושבת לקנות מצלמה. לצלם דברים מיוחדים. כמו היום, כשהייתי באוטובוס, ובבני ברק נכנסו ערימה של ילדים דתיים. כאלה עם כיפות גדולות על קרחות קטנות. מעוטרים בשני תלתלים מעל האוזניים. לבושים כמו במאה שעברה. עם בגדים זהים. עם נעליים מעור עבה. וכולם, פשוט כולם, עם משקפיים עבות זכוכית. משקפי פלסטיק בצבע לבן שקוף. הם נדחסים כולם בשטח הפינה מול הדלת האחורית. יוצרים בלוק ענק של כיפות מתנדנדות. הם מביטים על קירות האוטובוס כמסוממים. מנסים להתעלם (כמו שלימדו אותם) מסביבתם החולנית, החילונית. מהבחורות עם הרגליים והחיילים האמיצים. לפעמים מבטם מרצד במהירות למחוז האסור. כאשר הם קולטים עין בוחנת מיד מסירים מבט, כאילו ראו את הקדוש ברוך הוא בכבודו.
הייתי מצלמת אותם, במיוחד את ההתנדנדות. כל עצירה פתאומית, כגוש פינגוינים צפוף הם מתעופפים קדימה אחד על השני. מראה מוזר.
גם הייתי מצלמת את הילד הקטן היום באוטובוס. הילד שאמר לאבא שלו שהוא צריך להקיא. וזה, בחוסר אמונה, שלח אותו לחזור לישון. הילד, פניו מעוותות מסבל, חוזר למושבו וסותם את האף. הריח באוטובוס באמת מבחיל. ריח של זיעה מהולה בזיעת רגליים והפרחות אויר בלי משים, מצדו האחורי של הגוף. הריח בלתי נסבל ובמבט מהיר סביב, נראה כאילו אף אחד אינו מרגיש באויר הרע. כולם עסוקים בדברים אחרים, כאילו אין חוש הריח שלהם בפעולה. והילד הקטן מצטנף בכסאו והיד סותמת את האף. והוא מזכיר לי, ככה את הילד שצעק שהמלך הוא עירום. ובא לי לצלם אותו. הילד מרגיש שאין לדחות את הקץ, ודוחק באבא לתת לו שקית. האב מוציא שקית מאי שם והילד חוזר בנחת לכיסא, פותח את השקית, ומריק לתוכה את קרביו. ראשו נשאר מעל פתח השקית. נראה שהוא מתבונן בתוכן. מתעניין במה שיש לו שם בפנים. מדי פעם הוא פולט עוד כמה טיפות, וכל הזמן בוחן את המוצר.

פורסם בקטגוריה בלוגרול, כללי | תגובה אחת

יומן סיני, 1989, חלק ד'

ספטמבר 1988
יום שלישי , לילה

מאוחר. מוזר.

אני לא יודעת, משהו מוזר אצלי, אני שקטה, אבל לא יודעת מה הולך סביבי. השיער שלי פזור. מוזר מאד. החיים מבולבלים. צפה. אני מרגישה מן ערפל אופף, כאילו אני בתוך בועה צבעונית מעופפת באויר, מסתובבת, מתנודדת. פעם אני אתנדב לאיזה מוסד קשישים או ילדים מפגרים.

אבא ואמא נוסעים!

מה אני אעשה בלעדיהם?
אני צריכה אותם כמו לחם ומים.
מי יגיד לי שהוא אוהב אותי?
מי יגיד לי שאני יפה?
מי יסלח לי על הכל?
ולא יתרגש מהצעקות שלי?
מי יגיד לי שהוא אוהב אותי?
את מי אני אוהב?
אני מפחדת.

פילצופים!

מאח"כ אני אכתוב הכל מה שעולה בראש שלי בלי צנזורה ובלי יפיופים!

יום שישי בלילה!

מה דפוק בי?

גמרתי עם רוזה. שלום על ישראל. נסתדר גם בלעדיה, היא כבר לא הבינה אותי יותר.

אני ויאיר. חשבתי שהוא מרגיש אלי משהו מסויים, לא אהבה, אבל משהו מושך מיוחד רק אלי. מתברר, שהוא מתייחס אלי כמו אל כל אחת.
אלוהים, אני רוצה שמישהו יאהב אותי על באמת. בלי בולשיט. רק אותי. נראה לי שזה לא יקרה. למה אף אחד לא רוצה אותי? מה, אני כל כך דפוקה? מה לא בסדר איתי? מה כל כך לא מושך בי? שאלות שאף אחד לא יענה לי , כי אין לי אומץ לשאול ויותר מזה, בכל הכנות אין לי אומץ לשמוע את התשובות. מה זה יעזור? הרי מה שקבוע במילא אי אפשר לשנות, כמו החזה הקטן והגובה. ודברים באופי ובהתנהגות. אני לא אשתנה בשביל שמישהו יאהב אותי , כי קודם זאת צריכה להיות אני האמיתית. אם אני אזייף ומישהו יתאהב בי, בוא נגיד, כי שיחקתי ביישנית טובת לב. אז מה הרווחתי? הבחור לא התאהב בי אלי בדמות ששיחקתי אותה. ואם אני ארצה אותו, אני אצטרך להמשיך לזייף וכל האנרגיה תלך לי על זה ואני אשנא את עצמי. כל הגועל נפש הזה לא שווה כלום. הסבל לא שווה, בשביל למשוך איזה סתום.
זהו זה, אני – אני ומי שזה לא מוצא חן בעיניו, יכול לארוז ולהתחפף.

ההורים שלי אוהבים אותי
תמי אוהבת אותי
ליבי אוהבת אותי
ואני אוהבת אותי!

*

ינואר 1989
יום שבת , ערב

עברו כבר שלושה חודשים מאז כתבתי. מוזר לחזור לעט ולנייר, לשמש הורודה בראשית הדף, והקישוטים מסביב. חוזרים הביתה.

יאיר,

אני חושבת שאני הולכת ומתאהבת בך. מה אתה אומר? כדאי לי? נראה לי שזה הסתכנות רצינית. אני מוכנה לתת מעצמי בשביל לקבל ממך. אבל תהיה בטוח, אני לא אחזור לעולם על הטעות שכבר עשיתי. לא אתן שיתייחסו אלי כבובת שעשועים (במילים יפות). ידפקו ויזרקו. זה קרה לי. וזה כאב, כאב מאד. הפצע לא נרפא, ואולי זה טוב שזה כך. לומדים מהניסיון, והניסיון, לרוב כואב. לא היית פה בסופשבוע. התגעגעתי אליך. משום מה, חשבתי לעצמי שעדיף ככה, כשאתה רחוק, כי כשאתה קרוב רק אכזבות יוצאות לי מזה. אני יודעת שאתה בסביבה וזה עושה לי תקוות, אולי תופיע, אולי אני אפגוש אותך במקרה. כשהטלפון מצלצל בבית אני חושבת: אולי זה אתה? אבל לא. בפירוש לא. אתה לא מתעניין ולא בא ולא מתקרב. רק כשבמקרה אתה פוגש אותי איפה שהוא, אתה מגלה סימני שמחה ומתעניין. אני שוב חוזרת על הטעות שעשיתי עם ה"הוא", אני מרגישה שאני נופלת בפח ולא מצליחה לאחוז בידיות כדי לא ליפול. אז מה יקרה? הסיפור יחזור על עצמו, החיים שלי יהפכו לגיהנום עד להתאהבות הבאה? לא! אסור שזה יקרה. לא אתן לזה לקרות. אנחנו נהיה ידידים וזהו. חובה שזה יהיה כך, אלא אם כן תרצה יותר מזה, ותלחם למען משהו מעבר.

תמי,

אמרת שתתקשרי ולא התקשרת. אבל אני לא כועסת, אני רק קצת רוצה שתעשי את זה היום. בא לי לדבר איתך אבל אני לא רוצה להפריע לך באיזו שיחת טלפון תקועה ולא במקום. אני מרגישה שטוב לך, הבנתי את זה בשיחת טלפון שלשום, ומלבד זאת ידעתי שזה הפיתרון הנכון בשבילך, עוד לפני שאת ידעת זה, היית מאמינה? העיקר שטוב לך ושאת נשארת פה, אולי בכל זאת יש אלוהים. מה זאת אומרת, בטוח שיש אלוהים. חייב להיות, אם אין אז מה הטעם? למה אני מתפללת כל הזמן? חייב להיות.

יאיר,

אתמול בערב, בערב ט"ו בשבט, שאלתי את אבא שלי: איזה מן אדם זה לאו? אבא שלי ענה שהוא אדם מתוסכל, עברה עליו מחלה קשה. לא ידעתי את זה. אני מבינה עכשיו שקשה לך נורא, גם אמא שלך חולה והחיים נפלו עליך קשה. לי אף פעם לא היה דבר כזה, ולך יש, כפול שניים.
אלוהים! אני אוהבת אותך ואני מתה להבין אותך. תפתח אלי.

שחר,

אתה יודע שעוד לא הלכת לי לגמרי לאיבוד? אני עדיין שומרת פינה חמה בלב בשבילך, לזכר הימים הטובים. אתה בן אדם מיוחד במינו, רק תרד מהעץ שלך, אתה לא מעל. אולי פעם עוד נוכל לשבת ולדבר, אולי אתה תבקש סליחה. לא, הגזמתי, זאת היתה בקשה מוגזמת. נכון? האמת היא שיכולתי למנוע את זה, לו רציתי, כנראה שלא רציתי להמנע, ואני אשמה לא פחות, אולי יותר.

מרגו,

אני משוגעת עליך, אבל מה יהיה איתך? מה אני אעשה איתך כשאני אסע לגרמניה? ועוד יותר גרוע, מה יהיה כשאני אלך לצבא? מישהו ירצה אותך בכלל? אם הייתי יכולה, הייתי מכניסה אותך לתיק ולוקחת איתי לכל מקום. אל תדאגי, אני אמצא לך בית טוב.
מקווה, מרגו, ותפסיקי לעשות פיפי על הדברים של אורה.

יאיר,

באת אלי לחדר ואני השתגעתי משמחה מבפנים. אולי לא הרגשת את זה, כי אחרי כמה דקות הלכת. שאלתי אותך אם עשיתי משהו לא בסדר ואתה לא ענית, פשוט הלכת. מה קרה? שעממתי אותך? אכזבתי אותך? אני משתגעת כי אתה לא מדבר איתי. לא אומר לי כלום. חשבתי שאתה קצת מדוכא, אבל לא רציתי ללחוץ ולחקור. כנראה אין בי את הרגישות להבין אותך, אבל נראה לי שגם אתה לא מבין אותי. זה פוגע עד מוות כשאתה הולך פתאום בלי להגיד אף מלה, זה משגע אותי. אנחנו לא מתאימים. אני לא יודעת מה אתה מחפש בחבר שלך, אני מחפשת מישהו שאפשר לדבר איתו ולצחוק איתו ולבכות איתו.

יום ראשון בלילה

יאיר,

באתי לחדר של עופר והיית שם. איך זה שאני מרגישה איפה אתה נמצא? כנראה שאני רוצה למצוא אותך. אבול אסור לי לחפש, זה כמו לחפש צרות. לא התלהבת ממני יתר על המידה, אבל משום מה יש לי הרגשה שאתה מקנא במי שנמצא איתי והכי במרגו. הודית בזה בעצמך כששאלתי למה ברחת אתמול כמו חרדון. ענית שזה בגלל ששחקתי עם מרגו כל הזמן. מי היה מאמין? לקנא בכלב!
זה אבסורד! אני יודעת, אני מפרשת את המילים שלך לטובתי ולא באובייקטיביות, אבל ככה זה אצל כולנו, לא? אח"כ אמרתי שאני הולכת לפנק את מרגו. זה היה בכוונה. שתקנא! דברנו על זה קצת, כל אחד תרם את הציניות שלו, בסוף אמרת שגם אם היית מבקש, ל א הייתי מפנקת אותך כמו את מרגו שלי. אמרתי: זה בגלל שאתה לא אוהב אותי כמו שמרגו אוהבת. תודה בזה. אפילו מרגו יכולה להעיד. כי מרגו אוהבת אותי גם כשאני צועקת, וגם כשאני מתעצבנת, כי היא יודעת שזה יעבור ותוך שניות אני כבר אנשק ואלטף אותה והכל יהיה בסדר. מוזר, איך שכלבים חכמים ממני וממך. ולמרות הכל, אם הייתי צריכה לבחור, בינך לבין מרגו, אז מרגו היתה צריכה לחפש לה מישהו אחר…

יום שבת בלילה , אחרי הסרט "אבי ואני"

יאיר,

כשהייתי בסוף שבוע בתל אביב לא התגעגעתי אליך. לא אהבתי אותך. עכשיו קצת מתגעגעת. אל תעלב. אין לי עוד מה להגיד לך, מלבד שהיה מקסים להיות איתך ביום חמישי, היית עדין, היית חמוד.

מרגו,

גם אליך לא התגעגעתי. היו לי מחשבות רעות עליך, רציתי להפטר ממך, ככה פשוט… אבל כשראיתי אותך הלב התמלא מחדש. המצברים של אהבה אליך התמלאו אצלי. וכשנפלת לי מהידיים ישר על הראש הקטן והטיפש שלך, כאב לי כל כך. כאב לי הראש והלב. אז איך אני יכולה להגיד שנמאס לי ממך, כשהלב נמס לי כשאת משתוללת? שמת לב שהמלה "לב" חוזרת על עצמה מליון פעם? נשמע טפשי, אבל את מבינה.
אלוהים,

איזה יום חרה היה לי היום. בעצם הכל התחיל נהדר עם תמי ואורן ואורנה. כשחזרתי הביתה נעשה לי רע. שונאת את יום השבת, ותסלח לי, אלוהים, אם אני מחללת את היום הקדוש שלך. יום שבת הוא פשוט לא היום החזק שלי. דכאון כבד יורד עלי הערב… רשת ג' ברקע, לא נורא, אפילו נסבל. כל הסנובים שומעים רק גלי צה"ל וגם אני כלולה. אבל ככה בשקט, בשקט, כשאף אחד לא שומע ויש בירבורים בגל"צ על כלכלה ושטויות אחרות, אני מסובבת את הכפתור לרשת ג', יורדת אל העם, ונהנית… לילה טוב.

(אני הולכת לשרוף את החלק הראשון של היומן, הוא אידיוטי)

פברואר 1989

יום שבת בצהריים. שמש בחוץ ואני נקייה

יאיר,

הקטע הזה לא ימצא חן בעיניך, ובגלל זה אתה גם לא תקרא אותו. אתמול באת אלי, רציתי לדבר איתך, שאלתי על המקרה בסילבסטר. (זוכר? כשבאת אלי שיכור, רצית זיון ולא קיבלת…) אז למה אמרת שאתה לא זוכר? למה לא רצית לדבר על זה? אני יכולה להבין שזה הביך אותך, אבל לא חשבת לרגע כמה נפגעתי? שאלתי אותך אם כל הקשר ביננו היה בשביל זיון ואמרת "לא יודע"?! מה קרה? לא היה נעים לך להגיד – "כן"? טוב , נעזוב את זה. זה היה מזמן וחבל לעורר את המתים. דבר אחד אני מוכרחה להגיד לך. בחיים שלי לא הייתי עם מישהו והרגשתי כל כך בודדה. ל ב ד !!!
תודה, לא מזיז לך מה אני מרגישה או חושבת, אתה רוצה את הגוף. ילד, תקנה בובה, תלך לזונה. חלאס גסויות, פשוט העצבים עלו לי לראש, אין עם מי לדבר חוץ ממרגו והקירות.

יום שישי מוקדם בבוקר

אחרי טיול שנתי משגע והחתונה המדליקה של אורן וארנה. לא מצליחה לישון.

יאיר,

הרבה דברים עברו עלינו. אמרת שאתה אוהב אותי ואני בעננים. אני אוהבת אותך כל כך. אתמול נכנסת לדכאון ואמרת: " מקווה לא לעשות כותרות בעיתונים". זה מפחיד, זה אכזרי לשחק ככה. מתאבד צעיר שכמוך.

מרגו,

איך התגעגעתי אליך בטיול, זה לא ייאמן. שבוע בלעדייך היה ממש דכאון. בטיול הסתובב איזה חתול ג'ינג'י אידיוט. קראתי לו והוא הסתובב אחרי לכל מקום. ליטפתי אותו רק בשביל להזכר בך. אבל אין מה להשוות, הוא היה גם קריץ, גם חתול וגם ג'ינג'י. איכס. את כזאת יפה עכשיו, עם הסרט האדום שאורה שמה לך. דרך אגב, את יודעת איפה אורה? לא ראיתי אותה המון זמן ואני מוכרחה להודות לה על הטיפול המסור בך.

תמי,

היית מקסימה אתמול בחתונה. היית גנובה לגמרי ואהבתי אותך ככה. הייתם יפים את ואורן ואהבתי אתכם הרבה.

אלוהים,

משעמם לי עכשיו נורא, אבל אני מאושרת. תעשה בבקשה שיאיר יראה את הפתק ויביא לי את הספר עכשיו. אני מוכרחה לראות אותו לפני שהוא נוסע לבסיס. יש לי הרגשה רעה שנשארה לי מאתמול, כי הוא יצא מפה מדוכא ועצבני. תשמור עליו טוב. אלוהים, אני מרגישה אותך קרוב. המקריות היא יותר מדי מקרית בשביל שלא תהיה איזו יד מכוונת. אתה שם, יושב לך למעלה ובזמן האחרון החלטת, כנראה, שגם לי מגיע קצת חסד.
תודה.

*

אוגוסט 1989 , לפני גיוס

דהב

תראה את הכלבה שלי מרגו. תמיד חשבתי שנורא משעמם להיות כלב. כל החיים ללכת, לשכב, לפעמים לרדוף אחרי איזה חתול או ציפור, לקבל לטיפה פעם ב… , אולי לקבל ארוחה, אולי לא. ואז הבנתי. הכלבים בעצם מסטולים תמידית. הם אף פעם לא במצב של בהירות. הם לא כמו האדם. כשהוא פיכח, הראיה ממוקדת, החושים מדוייקים והוא קולט את המציאות בבהירות. ולא צריך לציין שהמציאות היא לא מציאה גדולה. לכלבים פשוט אין את החושים המחודדים האלה. אמנם יש להם חוש ריח אבל הוא ממוקד על דברים מסויימים, כמו אוכל, ושמיעה טובה לקליטת סכנות. אבל הראיה מטושטשת. וזה עושה את כל ההבדל. אז המציאות נראית להם כמו בבואה מטושטשת. הם סוטולים כאלה, לא אכפת להם מכלום, נהנים מהסוטול. אז מה רע להם? טוב להיות כלב. אמרתי ליזהר, תראה יש צפורים במים. בוא נראה איך הם צדים. רצתי לחוף אחוזת אמוק והוא אחרי. אני עומדת, נשענת על הגדר, מסתכלת על הברווזים (צפורים?) שזזים במים, צדים או אולי מתנקים. אני רוצה לשתף אותו במראה היפה והוא רק צוחק ואומר: "כן, זו ציפור, וקוראים לה סלעית מצויה, ציפור הסלע בכבודה ובעצמה". גם כשנסענו באמצע המדבר, ראיתי פתאום את הים. השני התאהב בי, זה הפר את השלווה. זה גרם לי לדחות כל דבר שקשור בו, זה היה בלתי נמנע. פעם ראשונה שפגשתי כזה אדם היפראקטיבי מקרוב. תופעה מדהימה. באנו להרגע בדהב. וכמו שיזהר אומר: "מחר בתוכנית, כלום!" השני התלהב והסכים אבל על הבוקר הוא התחיל להתרוצץ קילומטרים לאורך החוף. גם זה הפר את השלווה. מסכנים אנשים לחוצים.

כבר לא דהב

אמא שלי קמה כל יום ב5- בבוקר. קמה בשקט בשקט מהמיטה כדי לא להעיר את אבא. היא שמה חולצה מיושנת ומכנסיים מיושנות, לא תואמות לחולצה. היא פותחת את הדלת בשקט בשקט והולכת למתפרה הקטנה. היא מגיעה ראשונה, מכינה לה כוס קפה שחור ושותקת. שאר התופרות מגיעות מבתיהן ומצטרפות אליה. אילנה המוזרה, חיה הטפשונת וסבתא הוסטר הטורדנית. תוך כדי ריכול וברבור הן מתיישבות, לוחצות עם הרגל על הדוושה, ומתחילות לתפור. ככה היא עושה כל יום, בקיבוץ הקטן שנמצא אי שם בשומקום. ואני לא אוהבת לחשוב על זה, כי כשאמא שלי חוזרת מהעבודה היא לא עושה כלום אחר. היא מנקה את הבית, מכינה אוכל לאבא שלי, לפעמים קוראת או רואה קצת טלויזיה, אבל רוב הזמן היא דואגת לנו. ככה היא מעבירה ימים ושורפת לילות. אמא שלי.

צבא הגנה לישראל

אני מאבחנת פסיכוטכנית בצבא הגנה לישראל, בלשכת גיוס של הבנות. אני בוחנת אותן ומפשפשת בנתונים שלהן. זה תפקיד יוקרתי, ככה אומרים. "קורס טיס לבנות" כמו שהמפקדת שלנו ציינה לא פעם. אחרי שנכנסתי לזה פנימה הבנתי שזה באמת קורס לבנות. רק השאלה: איפה הטיס? אין הרבה מעוף בקורס הזה. אני לומדת לחיות עם השגרה ולהתגבר על הטכניות שבתפקיד. עכשיו אני בוחנת בחורה בודדה. היא יושבת מולי, שיער מתולתל בהיר, פנים שמנות. היא מארה"ב בת למשפחה של יורדים. אחת מיני רבות. לא יודעת לכתוב ולקרוא בעברית. היא נבחנת במערכת שונה של מבחנים בגלל בעיית השפה. אני מרגישה ויברציות של כעס ממנה. היא כועסת על זה שהיא צריכה לבזבז את הזמן על מבחנים. היא ממילא לא תחזור לארץ לשרת בצבא. בטח, המשפחה שלה יושבת על כסף, מה היא צריכה את כל העסק הזה? גיוס, מדים, מתחים, פקודות, זה לא לעניין. אז למה אני צריכה את כל העסק הזה? באמת למה.

מחפשת דירה

לחפש דירה זה סיפור מסובך. בהתחלה הייתי תמימה. רק עכשיו אני מבינה עד כמה רציתי למצוא דירה לי, לרוני ולענת. יום אחד, רוני וענת נשארו בת"א לחפש דירות. ביום שבת קיבלתי טלפון, היום הולכים לחתום על חוזה. גייסתי כספים, התגברתי על הכעס שהרגשתי בגלל ההודעה הבהולה והפתאומית, ונסעתי לדירה. בעלת הדירה פותחת לנו את הדלת ומזמינה אותנו לראות את הדירה בבלוק ליד. דירה חשוכה, עובש על הקירות והתקרה, סירחון של טחב. מנסה לדמיין את עצמי חיה בדירה וזה לא הולך. אח של ענת מנסה לפתוח תריס. הוא משך את הסרט ונשאר איתו ביד. הכל מתפרק. החלונות, הדלתות. אמא של רוני לוחשת: " אני לא הייתי גרה פה". ואני שמחה, יש מישהו שחושב כמוני. בעלת הדירה שמעה את המשפט והיא זועמת. אשה בת כ55-, מנסה לחפות על הכיעור בצבעי מלחמה. שפתון ורוד עז, שפיספס את הקוים של השפתיים. מייק-אפ כבד. ניראת כמו זונה מזדקנת. העיניים שלה יורות ניצוצות, היא משתוללת, וצורחת: "אם אתם לא רוצים את הדירה, לא צריך! עכשיו תלכו! " ומסלקת את כל המשלחת שלנו. ענת מאוכזבת וכועסת. אמא של רוני מבויישת ואני די שמחה. כולנו עומדים בחוץ, ליד המכוניות, אובדי עצות. אני רוצה להסתלק מהמקום. ענת מתעקשת ועולה לשכנע את הסרסורה לחזור. אחרי חצי שעה של שכנועים היא חוזרת ואנחנו מדברים על החוזה. אני מרחיקה את הקץ, מחכה שתמי תגיע. כשתמי מגיעה, היא מעיפה מבט מהיר ומטילה וטו: זאת כלבייה. לכלב שלי לא הייתי נותנת לגור פה. אני נושמת לרווחה וככה מסתיים הפרק הידידותי של לחפש דירות. מעכשיו אני לבד!

פורסם בקטגוריה בלוגרול, כללי | תגובה אחת

יומן סיני, 1988 , חלק ג'

בים

דגתי שלושה דגים ולמדתי לתפוס גלים. איזה שגעון! אי אפשר להסביר במילים.

יום רביעי , ערב

מחר אמורים להתחיל ללמוד, אבל יש שביתה ולא לומדים. איזה הרגשה מוזרה. כאילו חיכיתי לרגע שמתחילים ללמוד. אפילו קצת אכזבה שיש שביתה. כמו ילדה קטנה בכיתה ב' שרוצה לחזור לספסל הלימודים. כאילו שאני הולכת לכייף השנה ולא לקרוע ת'תחת. פשוט חשבתי שהלימודים יסדרו לי קצת את החיים.

שוב זה קרה לי.

ההבנה הפתאומית, ההארה של דבר חשוב. כמו אז, באותו יום על הסקטים.
הפעם זה קורה בחדר של שחר. ישבתי והרגשתי לא בנוח, כאליו אני במבחן, מנסה למצוא חן. ואז פתאום, קליק ! ההבנה שקשה להסביר אותה במילים, שאין חשיבות לאיך שאני מתנהגת, אני לא במבחן ואנחנו פשוט יכולים להיות סתם ידידים. זה לא סתם. זה המון. אז הרגשתי מן שלווה להתנהג בחופשיות, לצאת מהרגשת המבחן. זה היה חלומי. השאלה היא האם ההבנה הזו תשאר או שהמתיחות תחזור אלי. את זה קשה לדעת, צריך לנסות.

ספטמבר 1988
יום ראשון בלילה , לפני שינה

תחילת הלימודים. לימודים. איזה שממה. נכנסת למסדרון הארוך של השגרה.
בתחילתו אור: החופש הגדול שבאמת היה חופש וגם גדול. למדתי בו המון על עצמי ונהניתי מרגעים ותחושות כמו שמעולם לא ידעתי. מסדרון ארוך: הלימודים. מסדרון זה חשוך וצר, הולכת בין הטיפות, בין החובות העבודות. התחלתי ללמוד מחול קלאסי. אכזבה. בניתי על זה תקוות גדולות והתאכזבתי. אולי בכלל זאת ההרגשה שהיא רק חלק מהצבע האפור שצבעתי את הכל? בסוף המסדרון: חור שחור. כלום. אפילה. מה יהיה אני מפחדת.
אמא, תני לי יד. שיר נפלא של פיטר גבריאל וקייט בוש. כשאני עם החברה, שממון, תחושת בזבוז זמן נוראית וחוסר תכלית. לא אלך יותר לשם. לא רוצה יותר לשבת בלי מעשה עם אנשים שנגמר לי מה לדבר איתם. נגמרה ההתרפסות. אני עושה עכשיו מה שמתאים לי ושכולם יתפוצצו.

ישנה
אוכלת
מביטה בטלויזיה
מתעמלת
כותבת
מציירת
חולמת
מפנטזת

תמי, יש לי בקשה, את התקווה שלי, אל תזלזלי בבקשה שלי. אני בהיסטריה. זהו!

יום שלישי , צהריים. אני במיטה.

איזה יום זוועה. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. חוסר בטחון מוחלט. יש רגעים שאני במן היסטריה "מה לעשות עכשיו?". לא רואה מה קורה סביבי. קרה לי בבלט, קרה לי היום בשיעור אנגלית ואצל רוזה. איזה פחד. אף פעם לא הרגשתי כל כך חסרת אונים. רוזה אמרה לי היום שאני צריכה פחות לחשוב על העתיד, מה יהיה וכו' ופחות לחשוב על התנהגות ובכלל, אלא פשוט להנות מהדברים, עכשיו זה בגיל. השיחה דכאה אותי. את אולי צודקת, רוזה, אבל אני כבר מקרה אבוד.

אין לי רגשות, כך טוענים כולם. בא לי להקיא. אולי פשוט ללכת "על החיים ועל המוות". לא אכפת מכלום, כשנגיע לגשר נעבור אותו. לא לפחד מכשלונות. קל לדבר, אבל הגיע הזמן לעשות. אפשר לחשוב על זה כך: "מי יודע, אולי מחר אני אמות?". אז די לחשוב ולתכנן, צריך לעשות מה בראש. לישון לדוגמא…

יום חמישי , לילה מאוחר

יומיים קשים ועכשיו הפוגה. ירד המתח. לא נרדפת, לא מפוחדת עוד. החלטתי – יוצאת מזה עכשיו! הכל עניין של החלטה. אמרתי, לא אכפת לי מכלום, מאף אחד. נעופף מעל ונחכה לראות מה יוליד יום. תמי אמרה לי בטלפון את אותם דברים. למה אני צריכה לסבול? רק להרים אליה טלפון והיא בכמה מילים תעודד.

יום שבת בלילה

מזמן לא צחקתי כזה צחוק כמו שצחקתי היום! משוחרר, טפשי, רק שלי. שמה זין על כולם. הרגשתי אי נוחות משחר, שמתייחס בקרירות איומה, אפילו בזלזול. תגיד לי, מי אתה חושב שאתה? אלוהים? אתה טועה! אז למה לעזעזל אתה מצליח להטעות גם אותי? אתה כמו כולם, ואם זה לא כדי לשכנע אותך אז זה בטח בשביל לשכנע אותי.

יש לי דחף לנסוע למקום פראי ולחיות שם קצת. אולי לדרום אפריקה.

פוגל ואני דמיינו שנוסעים במכונית, עם פנטומימה והכל…

יום שלישי , לילה

רציתי לכתוב משהו ושכחתי. זה מרגיז.
בקיבוץ, אנשים מסתובבים עם תוויות. יש לכל אחד סטריאוטיפ מסויים שאי אפשר לברוח ממנו. אחד הוא הבדרן, שני הוא הרציני, שלישי הוא העצלן. אני, כנראה, הרצינית, החכמה, הלא נחמדה. לא רוצה לחיות עם אנשים שלא בחרתי לחיות אתם. בעיר, המשפחה שלך מקבלת אותך כמו שאתה, החבר אוהב אותך בזכות עצמך והחברים שלך, הם האנשים שבחרת. זה מה שאני רוצה.
החורף מגיע, דופק לי על הדלת. מנסה להכנס. רוח קרירה מתחילה לנשוב, העצים יוצאים משלוות הקיץ ואני נכנסת לתרדמת החורף שלי, לעצבות החורף שלי. (תמיד באופוזיציה)

יום חמישי , לילה

מתפנקת.
החורף מגיע לו. ואני מתפנקת, מנוזלת, לא יוצאת מהבית. כייף. חושבת, מה יהיה בצבא? שאני אראה שם כמו ילדה בכיתה ט' וכולם יסתכלו עלי ככה…פה עקום! מה'כפת לי! שילכו.. נראה את הפרות האלה בגיל 30 …קצת גובה ושומן לא היו מזיקים לי… אבל זה מה יש, ועם זה ננצח, וחיים רק פעם אחת, אכול ושתה כי מחר נמות וכו' וכו' כל הבולשיט הזה.
בשעור היסטוריה היה סרט על אפריקה והיום ראיתי סרט על דובים.
איך אני כבר מתה לנסוע. אני רוצה לאפריקה ולאיים הקאריביים.
לשבת בנהר הירוק ולדוג דג.

יום שני , לילה

לא כתבתי מזמן. טוב לי היום. לא אכפת לי מכלום, מה שחר חושב עלי, איך חושבים עלי ובכלל. אני זה אני וככה זה יישאר, ומי שלא רוצה – יוצא! בבלט שגעון, השתחררתי מהמתח ומהפחדים. התחלתי לצייר דמויות והולך די טוב. אשלח לבילי שלי דף עם ציורים. אני צריכה פיפי אבל אמא ישנה ואני לא רוצה להפריע לה. נתאפק. לילך, מה יהיה איתך? מתוסבכת. צאי מזה! חיים רק פעם אחת. אז למה לסבול בכוונה? למה? תהני מהרגעים המאושרים. תעשי אותם מאושרים. אמרתי היום לתמי שמדאיג אותי שבנים לא נמשכים אלי, לא מתחילים איתי. היא אמרה שהם בגיל הזה לא מסוגלים להתמודד עם הכח שלי. אולי. מחר יום כיפור. חופש. אחרים סובלים וצמים. מצטערים על מעשיהם הרעים ואנחנו עושים חיים ויש לנו חופש. יוהווו..! שכחתי היום ללכת לרוזה, איך יכולתי? ראש כרוב שכמוני.
אבא אומר: את כותבת ביומן ולא מסתכלת מה כתוב בו. טומטום מתוק שלי..

ליל יום כיפור

העט מפיל צל עדין על הנייר. המילים שנכתבות כאילו זורמות מהעט ונשפכות. קראתי את מה שכתבתי עד עכשיו. קצת מוזר לראות סגנון כל כך מסוגנן וסנובי בהתחלה ועכשיו מילים, הרגשות, בלי יומרות, בלי מריחה. כמה רעיונות שכתבתי נותנים כח, אבל באופן כללי, הקטעים שכתובים מאבדים מהמשמעות שלהם. יש להם מטען אמיתי רק ברגע שהם נכתבים לפרוק. אח"כ זה הופך לכתמי צבע על הנייר עם כמה רעיונות נחמדים וזהו. לשחר יש סגנון כתיבה מדהים. אי אפשר בכלל לדבר איתו. אנחנו כמו מים ושמן. לא מתערבבים. השמן תמיד יצוף על המים. לא מעניין יותר לדבר איתו. השיחה לא זורמת, וישנה הרגשה כאילו זה מבחן, בודקת את המילים שיוצאות מתוכי, חושבת איך הוא יגיב. לא רוצה, לא מתאים לי.

יום שישי , לילה

קצת בלאגן בראש בגלל כל הדברים שצריך לעשות ולהספיק, כאילו רודפים אחרי איזה רכבת שלא עוצרת לעולם. שלוש פעמים בשבוע אני רוקדת. בלט קלאסי, מודרני וג'אז. מוסיף קצת צבע לחיים, מהירות, זרימה. אני נזכרת שפעם שיחקתי הוקי והיה חלומי. לא הערכתי את זה אז. אני חייבת לצאת מהבית, לעבור לחדר החדש עם בילי. זה כמו בבית סוהר – אין חופש. אבל אין לי את הכח לארגן את הכל, להשקיע בדבר כל כך סידורי ואירגוני.
שחר ואני התקרבנו קצת, אנחנו מדברים כאילו כלום לא קרה, אבל אני לא שוכחת. לעולם לא אסלח. תמיד יישאר משקע כבד שיפריד ביננו.
מחר אני נוסעת לתמי ואיתה להופעה של ג'ון ארמטריידינג. משהו מפריע לי ואני לא יודעת מה, בלאגן בראש, משהו חסר, מבולבל. אני רוצה שיהיה לי כבר חדר מסודר משלי, וטייפ וקסטות ושולחן כתיבה וקומקום לקפה. אבל כמה צריך להתרוצץ בשביל זה. אני עצלנית נוראה.

*

כתבתי שיר

יש לי שד בתוך זכוכית סגורה
שלפעמים לובש, פושט, תופס צורה.
ברגע המתאים
בעת של רגיעה
המסך עולה
וכך מתוך האפילה
צללים
צבעים
אורות
צורות
פחד לובש פחד
שמחה מנופחת
לא יודעת להסביר
אמת בלי מנוחה

גם לך, שדון קטן בתוך בקבוק
לא בחוץ אלא בפנים
השד שלך דחוק
אני אדע, אך לא אבין
אילו ריחות
צורות
צבעים
תופס השד שלך
ברגע של אמת
בלי מבוכה

אוקטובר 1988
יום שבת , לילה

אחרי ההופעה של "מאמי". היה מצמרר. אני משתחררת לאיטי משחר ומוצאת לי עניינים אחרים.
בא לי קצת על יאיר, חלמתי עליו בלילה. אני רוצה ללמוד על חלומות, כדי לדעת לנתח את שלי ולהכיר את האמת שלי בם.

הייתי באפעל בסמינר מטפלות. זבל אמיתי. היה שם פסיכולוג שדבר על ילדים עם בעיות, דכאונות, תסכולים. ואני חשבתי לי, למה כל העצב הזה בעולם? מה הטעם לחיות אם הכל כל כך עצוב? ואני חושבת לי: אפשר לשמוח, להנות, להשתחרר, לעוף מעל הכל. גם אם קצת רע לפעמים, אז מה? אפשר להנות גם מרחמים עצמיים. גם זו דרך. אבל, קיבינימט! החיים קצרים כל כך. התאוריות על חיים שלפני, חיים שאחרי, נראות לי כל כך קלושות ורחוקות. ואני לא מתכוונת לשאול הרבה שאלות, לא! לא לבזבז את הזמן, לא לסבול! לא להתייסר! מי שלא נהנה, סתם פרייאר אחד גדול. מי שסובל כרוני, כדאי שיתאבד, ומייד! הפכו את הסבל והכאב לליריקה את ההנאה והשמחה לשמאלץ ותמימות . כוס אוחתוק! אני רוצה שמאלץ!!! אני כועסת עכשיו! אולי אני תמימה, אבל אני מתכוונת להנות ולשמוח, לשים זין ולא לסבול. אלוהים, לא יזיק לי אם תוריד לי איזה .I.Q אחד או שניים. אני חושבת יותר מדי. מצידי אתם יכולים לבכות, לסבול, להתייאש ולהתאכזב. זו בעיה שלכם. אני לא רוצה לחיות ככה, אני מתכוונת לנצל את המעט הזה כדי להנות.

הערה למציצן:
אם הצצת ביומן הזה ובדף הנוכחי, אתה ודאי נרעש. אתה יכול להירגע. אני נשארת כאן.

יום שלישי , לילה

" אשרי האיש, ורק אותו האיש, שיוכל לכנות את היום כיומו שלו
ואשר ממצודת בטחונו האישי יוכל לקרוא:
המחר: עשה ככל העולה על רוחך, כי כבר חייתי היום הזה."
(הורץ, משורר רומאי)

ברכת שלום לשחר

"שיר על היום הזה
כי הוא החיים, תמצית התמציתיות של החיים,
על פני מסילתו הקצרה מפוזרות כל האמיתות וכל הממשויות של הוויתך.
ברכת הצמיחה
פאר הפעולה
זוהר ההישג
כי יום אתמול חלף ואיננו
והמחר אינו אלא חזון
ואילו היום הזה , אם תחייהו בנחת
יהפוך את יום אתמול לחלום אושר
וכל יום מחר לחזון תקווה
ועל כן שית לבך אל היום הזה.
וזוהי ברכתי לשחר העולה".

(קאלידאסה, מחבר חזיונות הודי)

פורסם בקטגוריה בלוגרול, כללי | 3 תגובות

יומן סיני, 1988, חלק ב'

יום ראשון , לפני השינה , השעה 24:00

חולשה

אני כל כך אוהבת אותך, אני לא יכולה יותר. כל תנועה, כל מבט מעבירים בי תחושות מהנאה ועד דכאון. מפתחת משמעויות נסתרות למבטים, מנסה לחדור לנפשך, למוחך, לדעת מה אתה חושב בכל רגע, כל מצב. הנורא הוא שאני משוכנעת שאני כמעט לא טועה, אני מכירה אותך טוב מדי וזה מה ששובר אותי. אני קוראת אותך, שחר, כמו ספר פתוח. האם אתה קורא אותי, או שהספר בכלל לא מדבר אליך? אתה לא מתעניין? הפתרון הוא להתעופף למעלה. לא להכנס לדברים כאילו הם מבחנה סגורה שאי אפשר לצאת ממנה. להסתכל מלמעלה, לראות דברים בפרופורציה, לחשוב שיעבור זמן והכל יהיה מאחור. מחוץ למבחנה יש חיים וכשאני מודעת לזה אני יכולה למצוא דברים נפלאים בתוך המבחנה עצמה. רגעים כאלו הם נדירים, אבל כשהם ישנם, הם כמו אוצר ומפתח.

לא ידעתי שאני מסוגלת לכתוב. המלים זורמות. (האם?) יעבור זמן והכתיבה תהפוך מפתרון למטרד, מדבר טבעי שזורם בחוזקה לעיסוק מיותר האוזל זמן יקר. כמו הגיטרה… כמו הספרים…כמו…כמו… הגיע הזמן להתבגר – להנות ממה שיש ולא לחפש רק את מה שאין.

יום רביעי בבוקר, במיטה

הגוף חלש. אחרי שבוע של ריצה לשירותים, בקושי עומדת על הרגליים. לא אוכלת כלום, רק שותה והכל יוצא תוך שניות. הגוף שלי כל כך חלש אבל הנפש די חזקה.

קטע על קנאה!

שחר הסתכל על… והשתולל עם … בשק שינה. הפעם הצלחתי להתעלות על עצמי ולהתנתק.
אמנם ישנה צביטה בלב. המחט שדוקרת במקום המיוחד ששמור רק לו בנשמה. באופן כללי היה יותר קל להתמודד עם מערכת חיסונית כמו שבניתי לי ביומיים האחרונים. נדידת המחשבות לנתיבים אחרים, הזיות על העתיד ועל בכלל. התמודדות קשה אבל אפשרית.
העיניים נעצמות וזה טוב…

יום חמישי בלילה , לפני השינה

תמי, למה דחית את החזרה שלך מיוון דוקא כשהייתי צריכה אותך כל כך???
אם היית לידי היה לי יותר כוח. אני חסרת אונים, אין מי שיבין אותי. ישבתי כמו בוקית בחדר של שחר עם ליאת וגיא והרגשתי כל כך זרה, מנותקת, בודדה. אם כך, אני לא צריכה אותם. לא רוצה להיות בקרבת אנשים שנותנים לי הרגשת ריחוק ובדידות.
עכשיו, כשאני כותבת, אני מרגישה פחות את הבדידות. איזו אירוניה.

יום שבת בצהריים

אבא ואמא נסעו לנגבה.

אתמול בעת החלקה על סקטים הבנתי פתאום. הבנתי, כמו בסרטים מצויירים, פתאום נדלקת מנורה שמאירה הכל באור חזק ונשאלת השאלה – איך לא ראיתי את זה קודם? הבנתי את הטעות שלי. הבנתי אותה בצורה כל כך בהירה. עד עכשיו כל המחשבות שלי, כל השאיפות, כל הדברים נסבו סביב הצורך להיות הטובה מכולן. זה לא נעשה במודע, כמובן. ההארה היתה בכך שהבנתי פתאום את התת-מודע המסתתר. ההשוואה לבנות אחרות ע"י קנאה היא הצורך להתחרות בהן ולהיות הכי טובה, הכי הכי. זאת הטעות ביסודה! אין לי צורך להיות הטובה ביותר ואין לי גם את הסיכוי לכך. לא משום שאני פחות טובה אלא משום שאין דרך למדוד זאת. ניסיתי לעמוד בקריטריונים של אחרים, ע"י הצגת שאלות כגון: מי הכי יפה פה? מה אתה חושב עלי?
וזאת טעות חמורה. הרי בסופו של דבר כולם בני אדם. כולם עומדים על אותו משטח ואין מי שמרחף מעל. אם נדמה שיש אדם כזה, זה משום שעשו ממנו כזה תוך חיפוש אחרי מישהו מעל, או משום שהוא מאמין שהוא כזה מתוך טעות יסודית של קשיים בהערכת הזולת. הרצון להשתייך לאותם אנשים שנדמה שהם מרחפים על משטח גבוה יותר הוא טעות. יש מקום לכולם על המשטח הרגיל, משום שזה המקום הטבעי להיות בו. אין צורך להתבלט ולהיות טובה יותר. הצורך היחיד הוא להנות מעצמך, ממה שאתה, לא בהשוואה לאחרים אלא בסולם אישי של "נהנה או לא", "אוהב או לא" וכו' במישור הרגיל, של "כולם בני אדם".

יש הרבה אנשים מאושרים (מקווה) ואין "המאושר מכולם".

זן ואומנות אחזקת האופנוע

קראתי קטע ב"זן ואומנות החזקת האופנוע" ונשארתי משותקת.
קראתי אותו שוב ושוב וידעתי שזה המפתח שלי. ואני מצרפת אותו:

"כל מאמץ שתכליתו האחרונה היא פאור עצמי, סופו כשלון: ועתה אנו משלמים את המחיר. כשאדם מנסה להעפיל על הר כדי להוכיח עד כמה הוא גדול, הרי כמעט תמיד יעלה החרס בידו. ואפילו אם יגשים חפצו יהא זה נצחון ריק מתוכן. כדי לקיים תדמית של מנצח יהא עליו להוכיח את עצמו שוב ושוב בדרכים אחרות, להוכיח את עצמו פעם ועוד פעם כשהוא נדחף תמיד לשמור על תדמית מזוייפת. וכשהוא רדוף בפחד שתדמית זו אינה נכונה, כי מישהו אחר עלול לגלות זאת. לא, לא זו הדרך…"

יום ראשון , לילה

יום טוב, גדוש ומלא. נסיעה לים. ערב זכרונות על שמעון שבו גם דחף (סוף סוף) לכתוב משהו אמיתי, פשוט, מהלב. שיחות טלפון עם ליבי אביגיל ועופר, שחזר מהנסיעה. סוף סוף יש עם מי לדבר. "אני לא לבד". הבדידות נעלמת. דברתי היום יותר מדי.
שחר, צא לי מהנשמה, יא קריץ. למה קשה כל כך להדחיק אותך? אני רוצה להשתחרר.

גיליתי סדק אור – חוגים לנוער שוחר מדע וחוג תיאטרון. א-מ-ן ! צריכה לעשות משהו בנידון. מבשר טובות.

יום שני בלילה

מסיבת יום הולדת של נטע. היה טוב מבחינתי. מעל למצופה. ואולי בגלל המצופה, כלומר, ציפיות נמוכות במיוחד. הרגשה טובה, בלי צורך להתחרות על התואר. פשוט אני – כמו שאני ושלמה עם עצמי. שחר, אני אוהבת אותך, אבל אתה לא אוהב. זה ברור, אבל קשה לי להשלים עם זה. אהבה פשוטה, לא אובססיבית יותר אלא פשוט הערצה אילמת. פתוחה להצעות חדשות. מחרתיים אני נפגשת עם רוזה. שבוע באיחור מבחינתי. התגברתי לבד, רוזה. רוצה לישון. עליתי על דרך המלך, זהירות… רק לא ליפול.

יום שישי , מאוחר בלילה

בפגישה עם רוזה התאשרו הדברים שהגעתי אליהם לבד. רוזה נתנה להם חיזוק ודחיפה ועל זה אני מודה לה. בנסיעה עצמה הרגשתי את עצמי. הרגשתי חזקה, נקייה כזאת, שלמה.

אני אוהבת את הנסיעות באוטובוס, להסתגר לי במושב עם איזה ספר, כמו בתוך תיבה מזכוכית, לא מכירה ולא מוכרת. אף אחד לא יכול להתקרב, בובת חרסינה. אוהבת את הוויבציות והנוף המתחלף. שהנסיעות האלה לא ייגמרו לעולם. העיקר להמשיך ואף פעם לא להגיע. זה נותן לי רעיון שאולי פעם אני אסע רחוק. הרבה זמן. זה צריך להיות כלי תחבורה שבו חשים את הדרך, את הויברציות. לא מטוס, גם לא מכונית. אולי אופנוע או ג'יפ או סירה.

היום, בשיחה עם ידיד, הבנתי כמה דברים חשובים, בסיסיים. העניין הוא, לדעת לשלב בין ההנאה של הרגע לבין השאיפה לעתיד. רק הנאות מהרגע לא יביאו לקידום, אך זאת לא הבעייה. הרבה יותר קל לחשוב שפעם, בעתיד, יהיה יותר טוב ולשאוף לכך. גם זו טעות. גם זו לא הדרך. הקושי הוא לראות את הטוב שבדברים, ברגע שהם מתרחשים. להנות ממצבים, מרגעים ויחד עם זאת להמשיך לשאוף מבלי לבטל את תחושת הטוב שברגע, אלא לטפח אותה. שני הדברים אינם מתנגשים אלא משלימים זה את זה ליצירת הדרך הנכונה.

תמי מגיעה מחר, היא חזרה מיוון. יוהוווווי !

יום שלישי, צהריים

נזכרתי עכשיו בדברים שרוזה אמרה לי ואני חושבת שיש בהם חשיבות.
היא טוענת שבשביל שאני אוהב את עצמי אני צריכה קודם כל להכיר את עצמי ואת מה שמסתתר בעצמי. הבעיה היא שאין לי אפשרות להכיר את עצמי מבפנים משום שעד עכשיו לא הייתי צריכה להתמודד עם דברים חדשים. כאשר אדם עומד במצבי לחץ של חברה חדשה, מקום חדש, משהו זר, הוא לומד להכיר את עצמו ולגבש את עצמו. מכאן, שחשוב בשבילי עכשיו להתעמת עם דברים חדשים. אז הנה, כהתחלה יש לי את הבלט ואת החוגים של נוער שוחר מדע. ובהמשך…

בזמן האחרון, העתיד נראה לי קרוב כל כך ומפחיד עד אימה. נדמה כאילו י"ב תגמר תוך שניות, ואני לא אדע מה לעשות הלאה. אבל יש לי תוכניות לאחרי י"ב. נסיעה לגרמניה, אח"כ אולי שנת שירות בקיבוץ צעיר בצפון, אח"כ קד"צ מאבחנות פסיכוטכניות ואח"כ צבא , שנתיים.

פורסם בקטגוריה בלוגרול, כללי | 3 תגובות